בדיני החברות במדינת דלאוור התפתחו שלושה סטנדרטים שונים של ביקורת שיפוטית על החלטות עסקיות שהתקבלו בחברה. בקצה האחד של הספקטרום ניצב כלל שיקול הדעת העסקי (BJR – business judgment rule), המקנה מעין "חסינות" למקבלי ההחלטה מפני הטלת חבות בגין הפרת חובת זהירות ובקצה השני של הספקטרום ממוקם כלל ההגינות המלאה (entire fairness), המהווה סטנדרט ביקורת מחמיר בגדרו נבחנת הגינותה של העסקה או הפעולה הרלוונטית. בתווך, בין שני כללים אלה, ישנו סטנדרט ביניים שלישי המכונה "enhanced scrutiny" ("בחינה מוגברת"). אעמוד על שניים מהסטנדרטים שקיבלו הכרה בצורה כזו או אחרת במשפט הישראלי:
כלל שיקול הדעת העסקי – כלל שיקול הדעת העסקי במהותו יוצר לטובת הנתבע "חזקת תקינות" הניתנת לסתירה כי קיבל החלטתו לאחר ששקל את השיקולים הרלוונטיים לטובת החברה, ועל התובע הטוען אחרת הנטל הראשוני לסתור את החזקה המוקנית לנושאי המשרה מכוח כלל זה. כלומר, עליו להראות כי ההחלטה התקבלה מתוך רצון לפגוע בחברה או מתוך חוסר אכפתיות של מקבל ההחלטה בנוגע לחובתו לדאוג לטובת החברה, שמקבל ההחלטה הוא בעל אינטרס אישי מנוגד בהקשר הרלוונטי להחלטה וכי מתעורר החשש שמא הוא הפר חובת אמון) או מבלי שנבחנו הנסיבות והעובדות המרכזיות הנוגעות לעניין. כוחו של כלל שיקול הדעת העסקי טמון בכך שהוא מקנה לנושאי המשרה הגנה מפני ביקורת מהותית על סבירות החלטותיהם העסקיות, כל עוד הליך קבלתן היה תקין.
הבחינה המוגברת – ניתן לומר כי סטנדרט זה נועד להתמודד עם נסיבות בהן ההקשר של קבלת ההחלטה עלול לחתור תחת שיקול דעתם הנקי של נושאי המשרה, אפילו אם הם עצמאיים ונטולי עניין אישי. כלל זה חל במצבים בהם עלול להיווצר "כשל" כתוצאה מהחלת כלל שיקול הדעת העסקי שעלול "לפספס" הפרת חובות אמונים מצד נושאי המשרה, נוכח קיומו של ניגוד עניינים פוטנציאלי הנובע מהדינמיקה של קבלת ההחלטה נוכח קיומו של מתח פוטנציאלי בין טובת החברה לבין טובת נושאי המשרה או בעל השליטה. הוא מאפשר לבית המשפט לנקוט ביקורת מחמירה יותר מזו המופעלת מתוקף כלל שיקול הדעת העסקי, ובמידת הצורך מאפשרת לבית המשפט להעמיק חקר בנקודות התורפה המתעוררות בהקשר הרלוונטי.
אציין, כי גם כלל ההגינות המלאה בו נבחנת ההגינות פרוצדוראלית של הליך לאישור עסקה וההגינות המהותית שעניינה בבחינת שיקולים כלכליים ופיננסיים, קיבל הכרה בצורה מסוימת במשפט הישראלי אולם במקרים מאוד מסויימים (לדוגמא במקרה שעסק בטענה לקיפוח בעלי מניות המיעוט אגב רכישת מניות החברה), וזאת בין היתר משום שבישראל מנגנון האישור הפרוצדוראלי קבוע בחוק כתנאי מוקדם לאישור העסקה, בעוד שבדלאוור, ארה"ב, כלל ההגינות המלאה מופעל רק בדיעבד לאחר שמישהו החליט לתקוף את החלטת החברה בבית המשפט.
בישראל, לא כל אימת שמועלית טענה כי עסקה שעמדה בתנאי האישור הנדרשים לפי החוק היא מנוגדת לטובת החברה, יידרש בית המשפט לבחון את הקרביים של העסקה עד כדי התערבות בשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות בחברה. להיפך – בית המשפט בישראל יוצא מנקודת המוצא שהוא אינו צריך להתערב בעסקאות שאושרו על פי המנגנון הקבוע בחוק, מתוך גישה שעסקה שצלחה את מנגנוני האישור הקבועים בחוק החברות הוא יניח באופן מקדמי ולכאורי כי הפוטנציאל המזיק של ניגוד העניינים נוטרל.
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי, ולצורך כך הנך מוזמן ליצור קשר עם עורך דין שגיא רויזר לצורך קבלת המשך ייעוץ בעניינך.
